<h1>הגהת המעתיק ר' משה ב"ר שם טוב ן' חביב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פירש רש"י ז"ל דה"ג אור ארבעה עשר או אור לארבעה עשר דמשמע הלילה שיהיה למחרתו ארבעה עשר. אבל לא גרסינן לאור ארבעה עשר דמשמע הלילה שהיה ביומו ארבעה עשר. כמו מאימתי משיאין משואות לאור עיבורו, דמשמע הלילה שהיה יומו מקודש, שהוא יום שלשים. [המכתם]. [וכ"כ רבינו יהונתן. ור"י ז"ל כתב דליכא קפידא, דבפרק איזהו מקומן גרסינן המחשב לאור שלישי והאוכל לאור שלישי].
בודקין את החמץ. פי' תקנת חכמים היא שיהיו בודקין ומחפשין את החמץ ומבערין אותו לחוץ. דמן התורה בבטול בעלמא סגי על כל חמץ שאינו ידוע לו, ולא היה צריך לחפש אחריו. ואולי ישאר שם חמץ שלא ידעו, וחששו חכמים שמא ימצאנו ויאכלנו ויתחייב עליו כרת. דנהי שהבטול יצילנו מלעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אך לא יועיל ולא יציל מחיוב כרת אם יאכלנו. לפיכך תקנו חכמים שיבדוק ויחפש אחריו ויבערנו מן הבית וניצל מן הכל. ולא תיקנו ביעור בשאר מאכלות אסורות, משום דבדילי אינשי מינייהו, אבל חמץ מתוך שרגיל כל השנה יבוא לטעות בו. [המכתם]. [בודקין פרש"י שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא. והתוספות הקשו דמדאורייתא סגי בביטול בעלמא וסוף סוף לא סגיא בלא ביטול אחר הבדיקה. וי"מ דמדאורייתא בחד מינייהו סגי, ולא הצריכו ביטול אחר הבדיקה אלא שמא ימצאנו בתוך הפסח, וכיון שבדיקה נמי מדאורייתא, כדמוכח בגמרא לאור הנר מנ"ל, א"כ שפיר איכא למימר כדי שלא לעבור על בל יראה וכו'. ועוד כיון שהתורה חייבה על חמץ בפסח על בל יראה וכו' הצריכו חז"ל בדיקה וביעור בו יותר משאר איסורי התורה].
<h2>דף ג.</h2>
גמרא. לישנא מעליא נקט. פי' שלא רצה לומר לילי מפני שהוא לשון חשך כדכתיב [בראשית א'] ולחשך קרא לילה. ואע"פ ששנינו [נ"ה ע"א] הלילה בית שמאי אוסרין, כאן שהוא תחלת מסכתא הקפיד יותר, כדכתיב [תהלים קי"ט] פתח דבריך יאיר. כך כתב הר"ז ז"ל. והראב"ד הקשה על זה, שהרי בכמה מקומות שאינן תחלת מסכתא אמר לשון אור, כדתנן משיאין משואות לאור עיבורו, והמפלת לאור שמנים, ואור יום הכפורים. ותירץ שעל כל דבר שהוא בתחלת הלילה שהוא עם האסף אור היום נקט לשון אור, כגון בדיקת חמץ שאינה בעוד היום דהוי כשרגא בטיהרא, ולא אחר עבור קצת הלילה שמא ישכח וילך לישן, וכן משיאין משואות לאור עיבורו בכניסת הלילה מזה הטעם. וכן כולהו כד מעיינת בהו שפיר. [המכתם]. [ותנא דידן מ"ט לא תני לילי. תנא דידן לחוד הוא דקשיא ליה, לא אידך תנאי דמשיאין ודאור יום הכפורים ודמפלת וכו'. משום דכולהו מוכחי דליליא קאמרי, וליכא קפידא אי תנו אור או לילי. וכן ר"א בן יעקב דתני משעת האור, איהו נמי אמתני' קאי וה"ק שעת האור השנויה במשנתינו דהיינו אור לי"ד. ומשום הכא לא קשיא ליה אלא אתנא דידן וכו'].
שהרי עיקם הכתוב שמנה אותיות. פי' דמצי למיכתב ומן הבהמה הטמאה ועיקם שמנה אותיות באמרו ואשר איננה טהורה ואע"פ שבמקומות הרבה בתורה כתיב בהמה טמאה וחיה טמאה, ההוא לאו לשון מגונה הוא שאינה אלא האסורה באכילה מפני שאין לה סימני טהרה אבל גבי נח לאו לענין סימנין קאמר, דבאותה שעה לא היו אסורין אלא מאותן שנזקקו לשאינן מינן קאמר, והוא לשון מגונה. וכן מפורש בזבחים [קט"ז ע"א] ובפרק חלק [סנהדרין ק"ח ע"ב], ואע"פ שמקרא זה הוא על הנכסין בתיבה, וקיי"ל שלא נקלטו בתיבה אלא אותן שהיו נקיים מזה. ופי' הפסוק כך הוא, מן הבהמה הטהורה במינה שכל המין נקי מזה. וכי תימא למה עיקם הכתוב כ"כ והלא היה די לכתוב אשר לא טהורה, י"ל שבא ללמד שאפילו הרבה יש לו לעקם. [המכתם]. [הנה בספרים המדויקים אשר אתנו איננה טהורה חסר. וא"כ לא עיקם הכתוב רק שבע אותיות].
<h2>דף ג:</h2>
מפני מה בוצרין בטהרה. פי' בוצרין הענבים בכלים טהורים. מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. פי' זה שאומר אין מוסקין בטהרה. וכי תימא למה שבח זה שהאריך, היה לו לשבח המקצר, כדאמרינן לעיל דהיכא דנפישי מהדדי לישתעי בלשון קצרה יש מתרצין הני מילי רב לתלמיד צריך שישנה דרך קצרה, אבל תלמיד לרב צריך להאריך ולברר שאלותיו. ועוד יש לומר שלא גנה המקצר אלא מפני שלא דקדק בדבריו ודמה כאילו רצה לומר כמו שחייבין לבצור בטהרה כך אנו חייבין למסוק בטומאה, אבל חבירו דקדק בלשונו שאמר בוצרין בטהרה, כלומר שאנו חייבין לבצור בכלים טהורין. וכאן לא ביאר מה השיב לשאלתו. אך טעם הדבר הוא מפני שהמשקה היוצא ממנו ניחא ליה, כדאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ז ע"א] שמא יבצרנו בקופות מזופפות, והמשקה הזב מהן מכשיר דהא ניחא ליה, כיון דלא אזיל לאיבוד והוא בוצר לגת שצריך למשקה, אבל המשקה היוצא מן הזיתים לא ניחא ליה כלל ואינו מכשיר. [המכתם]. [אין זו קושיא כלל דהא טמא וטהור לשון מגונה והפכה וא"כ איך היה לו לשבח המקצר, שלא שובח המקצר אלא כשהוא לשון כבוד והוא שוה עם לשון שאינו של כבוד. ועוד דלא אמרינן לעיל אפילו לדבריו אלא דלהתרחק מלשון מגונה ואפילו טובא יכול לעקם].
<h2>דף ד.</h2>
אם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר וכו'. וקשיא דהכא משמע דמסירת מפתח קונה, והתם בבבא קמא בפרק שור שנגח [ב"ק נ"ב ע"א] גרסינן המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ופריך היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא, אי בחזקה ליקני בחזקה. ותריץ לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח לא צריך למימר ליה לך חזק וקני אלמא מסירת מפתח אינה קונה. ולא מצינן למימר דשאני שכירות מדין מכירה, דהא אמרינן בבבא מציעא [צ"ט ע"ב] כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה וי"מ דהכא נמי איירי בחזקה. ואחרים מתרצי' דאף על גב דמסירת מפתח אינה קונה ויכול לחזור בה, אפילו הכי כיון שמסר לו מפתח גלי דעתיה דשוכר דניחא ליה לקיומי מצות הבדיקה, דמשכיר גופיה היאך יבדוק, והוא אין בידו מפתח. מיהו הביטול יש אומרים שהוא על המשכיר דחמץ שלו היה. ויש אומרים דעל השוכר לבטל דקנייה אגב ביתיה. [המכתם]. [המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק וכו'. כתבו בתוספות דבי"ג איירי דאי בי"ד הא אסקי' לעיל דעל המשכיר לבדוק. וי"א דמיהו (צ"ל דנהי) דמקח טעות לא הוי אפ"ה צריך לשלם שכר הבדיקה אע"ג דאמר ניחא ליה לאינש וכו'. וי"א דבי"ד מיירי דבבעיא לעיל שקלינן וטרינן מצות ביעור אמאן רמיא, ומסקינן דרמיא אמשכיר והכא בעי' אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה אי נמי דליתיה למשכיר במתא ושוכר לא סגיא ליה בלא ביעור ובעי' אי הוי מקח טעות. ומסקינן דלא הוי מקח טעות משום דניחא ליה וכו' ולא מצי תבע ליה אגרא למשכיר משום דמצוה הוא דרמיא עליה דמשכיר ואי לא עבדא לא מיחייב ממונא, וא"כ לענין הדין שקלינן וטרינן הכא. פי' הרי הוא כאילו אמרו. דשכירות מכירה ליומיה הוא].
<h2>דף ו.</h2>
המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. פי' המוצא חמץ ברשותו ביום טוב, דאינו יכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ, דלאו בר טלטול הוא. ולשורפו נמי אי אפשר, דאי תחת תבשילו הרי אסור בהנאה, ומדורה בפני עצמה לא מצי עביד ליה דהויא לה הבערה שלא לצורך, ולתתו נמי לפני בהמתו אי אפשר שהרי הוא אסור בהנאה. הילכך אין לו אלא שיכפה עליו את הכלי כדי שלא יבא לידי אכילה. וכי תימא הרי עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין, זה אינו דאיירי שכבר ביטל מערב יום טוב, ונהי שהביטול מצילו מבל יראה ובל ימצא ובל יטמין אבל אם יאכלנו לא יצילנו מחיוב כרת. מיהו אם לא ביטל מערב יום טוב דעת רוב החכמים דמוטב שידחה איסור טלטול דרבנן ואל יעבור בבל יראה ובל ימצא. אך הר"ם ז"ל [הלכ' חמץ פ"ג ה"ח] אוקמה בשלא ביטל. ויש מסייעין אותו מדאמרינן גבי שופר ולולב אין מפקחין עליו את הגל, דאפילו טלטול בעלמא לא התירו לצורך קיום מצוה דשופר ולולב. והסיוע אין בו ממש, דהתם לא העמידו דבריהם אלא במקום מצות עשה אחת, אבל הכא איך נעמידנו כנגד שני לאוין דבל יראה ובל ימצא ועשה אחד דתשביתו. ועוד דהתם בעידנא דמעקר לאו דלא תסור דהוא איסור טלטול לא מקיים עשה דשופר ולולב, אבל הכא בעידנא דעקר ליה מקיים עשה דתשביתו. [המכתם]. [ואע"ג דאמרי' בפ' כירה ר' יצחק אומר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. איכא למימר דעסקינן הכא דצריך למקומו של כלי, וכיון שמותר לטלטלו לצורך מקומו יוליכנו עד מקום החמץ ויכסנו בו. ובהא אפילו ר' יצחק מודה, אי נמי דאפילו א"צ למקום הכלי שרי לטלטלו גבי חמץ כדי שלא יבא לאכלו].
<h2>דף ו:</h2>
הבודק צריך שיבטל. פי' באותה שעה עצמה שגמר הבדיקה צריך לעשות הביטול. והיכי מבטל, דאמר הכי. כל חמיר וכל חמיע. משום דחמץ ושאור שני דברים הם ולא יבטל האחד בשם חבירו. וצריך שיאמר גם כן דברשותי, דאי אמר בביתא הדין, משמע שאינו מבטל אלא של בית אבל לא של גבולין. ובביטול זה של לילה הוא שאומר דלא ידענא ליה, לפי שאינו מבטל אלא אותו חמץ שלא מצא ומה שהוא משייר לצורך מחר אין דעתו לבטלו, אבל בביטול שנהגו גם כן לעשות למחר הוא שאומר סתם, ולא צריך למימר דלא ידענא ליה. [המכתם]. [פירש רבינו יהונתן. הבודק צריך שיבטל. לישנא דקרא נקט תשביתו תרגומו תבטלון. ואיכא למידק אם מתורת הפקר הוא זה, כדמוכח בגמרא דמייתי עלה ההיא דסופי תאנים דהיא מתורת הפקר, וכי מאן דאמר נכסי דידיה ליבטלון כעפרא מי הוי הפקר. ותו דאמרינן בסמוך ומבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו דברים שבלב אינן דברים. ותו למאן דאמר התם בנדרים אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה ומה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה הכי נמי הפקר, וא"כ היכי מהני הפקר בחמץ והרי לא אתי לרשות זוכה. י"ל דחמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו משום הכי בגלויא דעתא בעלמא דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי].
מאי טעמא. פי' מה טעם לביטול זה מאחר שהוא בודק ומבער לחוץ כל הנמצא, דנהי דביטול הוא מן התורה, אבל מאחר שראו חכמים שהביעור מועיל יותר, מפני שמצילו מחיוב כרת שלא ישאר ממנו כלל בביתו כדי שלא יכשל באכילתו, והביטול לא היה מועיל לזה, אלא שהיה מצילו מלעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, הילכך מה ראו לחייב לעשות לו ביטול עם הבדיקה. ולא מצית למימר שחשו חכמים שמא ישאר חמץ בביתו שלא ידע בו ולא מצאו עם הבדיקה, וכיון שלא יבטל יעבור עליו, הא ליתא, דכי האי גונא ודאי אונס הוא ורחמנא פטריה. [המכתם]. [רבינו יהונתן. כלומר כיון דקיימא לן דמדאורייתא לא צריך בדיקה אלא בביטול סגי ליה ורבנן הוא דאחמור ואמרי דצריך בדיקה, מכלל דבדיקה עדיפא מביטול, אם כן הבודק אמאי יבטל].
וניבטלה כי משכח לה. כלומר כיון שזה אינו אלא משום חששא רחוקה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה מה להם לעשות קבע לזה הביטול בלילה עם הבדיקה, והלא די להם לתקן שיבטלנה כשיארע שימצאנה. דילמא משכח לה וכו'. [שני דברים אינם ברשותו של אדם] בור ברשות הרבים. פי' שאינו [ברשות] בעל הבור להנאתו ממנו למכור את מימיו ולמחות ביד כל מי שירצה ליקח מהן, ועשאו הכתוב ברשותו לענין נזיקין. וחמץ משש שעות ולמעלה כלומר מתחילת שעה ששית ולמעלה. [המכתם]. [רבינו יהונתן. כלומר בספק [חמץ], כגון חטים שנפלו עליהם מים ולא ידעינן אי י[הבינהו] על פי הביב אי לא].
<h2>דף יב:</h2>
הא דאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, יש שפוסקין כמותו, משום דר' מאיר ור' יהודה תרוייהו אמרי במתניתין [י"א, ע"ב] ושורפין בתחילת שש. ועוד דבמסכת תמורה [ל"ג ע"ב] סתם לן כותיה, דחשיב חמץ בפסח עם הנשרפין. ולא תיקשי לן הא דמותיב עליה בפרק כל שעה [כ"ז ע"ב] לא (יהיה לו) [מצא] עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה השבתתו בכל דבר, דהא ר' יהודה נמי הא אמר אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש רש"י ז"ל שלא בשעת ביעורו הוא שלא בשעת איסורו, אבל בשעת איסורו שהוא משש שעות ולמעלה השבתתו בכל דבר. ויש שהקשו על זה הפירוש דהא אמרינן בפרק כל שעה [כ"א ע"א] ולא יסיק בו תנור וכירים, גבי עבר זמנו, ומוקי לה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, ואפילו הכי לא ליתהני דרך ביעורו, מכלל דאפילו בעבר זמנו קאמר ר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ולא קשיא, דהא מוקים לההוא עבר זמנו בשעות דרבנן. וכן נמי מקשי עלה מההיא דתמורה דסתם כר' יהודה, וחשיב חמץ בפסח מן הנשרפין, מכלל דאפילו בפסח שהוא שעת איסורו מצריכו שריפה. ולא קשיא דכיון דאיסורו משום פסח קורהו חמץ בפסח, ולעולם קודם זמן איסורו. אי נמי יש לומר דכל זמן שיש לו עצים הוא שמצותו בשריפה אפילו לאחר זמן איסורו, אבל לא לעכב אם אין לו. אך הרב רבינו תם ז"ל פירש בהפך זה, דשלא בשעת ביעורו שכבר עבר זמן ביעורו, דהיינו משש שעות ולמעלה ושעה ששית גופה כשעה שביעית היא, אבל בשעת ביעורו, שהוא שעה חמישית השבתתו בכל דבר. ולפירוש זה ניחא כל מאי דאקשי' לעיל לפי' רש"י ז"ל, אלא דקשיא מאי דאמ' לעיל [ו' ע"ב] וניבטלה בארבע וחמש כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולאו זמן ביעוריה. ולא קשיא, דההוא זמן ביעוריה לאו דוקא, אלא פירושו לאו זמן בדיקתו הוא. ואשכחן בירושלמי [פ"א ה"ג] הי דין שעת הביעור אמר רב אבא שעה חמישית כר' יהודה. והביאו הר"ז ז"ל. אך החכם הגדול מורי ורבי רבי שמואל בר' שלמה זכרו לברכה פירש כפירוש רש"י ז"ל ממאי דאשכח במכילתא, דגרסינן התם עד שלא הגיע שעת הביעור מצות כלוי בשריפה. ר' יוסי אומר תשביתו שאור מבתיכם בשריפה. ואמר לו ר' יהודה בן בתירה סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואי אתה אלא מיקל לא מצא עצים לשרפו ישב ולא ישרף אלא כלשון הזה הוי אומר משהגיע זמן ביעורו מצות כלויו בכל דבר. ירושלמי. ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה שכן מכניסין באבריות ובראשי חדשים, פי' באבריות כמו בעבוריות, כלומר כשהיו מעברין החדש או את השנה היו עושין שם סעודות לפרסם הדבר, והיא היתה סעודת מצוה. ובתי כנסיות נמי דידן צריכין בדיקה, מפני שהתינוקות מביאין שם חמץ כל השנה. [המכתם]. [[נלע"ד שחסר תחלת הדבור] וכיון שכן טורח זה למה, ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר לרש"י ז"ל. וקשיא טובא והיאך ימתין עד שעת איסורו ונמצא שעבר עליו. ועוד היאך איפשר שיאמר ר' יהודה בשעת התרו אין ביעור חמץ אלא שריפה, והיכן מצינו דבר שהוא מותר שיהיה מצוה לשרפו. ועוד דהא לקמן בפרק כל שעה ר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר יליף לה, ונותר לאחר איסורו הוא שטעון שריפה. אלא ודאי הכי פירושה דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר שש לפי שרוב העולם מבערין בשעה ששית כתיקון חז"ל וכיון דלבתר איסורה הוא אין ביעורו אלא בשריפה דילפינן מנותר. אבל בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית כיון דמקמי איסוריה הוא. והכי איתא בירו' בפ' כל שעה ע"כ. אמ' משה. וזו היא דרך הר"ם, אלא שהוא סובר ששעה ששית אינה כשעה שביעית היא. כמו שהביא זה המחבר בשמו. ושזמן ביעורו מקרי שעה חמישית. והראשון נ"ל יותר נכון. משה ן' ש"ט].
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. מפרש בגמרא דצריכי, דאי תנא בהמה הוה אמינא לבהמה הוא דמאכיל דאי משיירא לא מצנעא וחזי ליה ומבעריה, אבל חיה דמצנעא אימא לא, קא משמע לן, פי' וצריך שיבטל שמא שיירה והצניעתו. ואי תנא חיה הוה אמינא לחיה הוא דשרי, דאי משיירא ליה [מצנעא] ולא ימצא מזומן שניחוש שמא יאכלנו, והוא נמי כיון שיודע דמשיירא ומצנעא נותן דעתו לעשות ביטול. אבל בהמה דלא מצנעא שמא ישאר שם ויבא לאכלו בתוך המועד, ואפילו לא יאכלנו כיון דלא מצנעא אינו נותן דעתו לבטל, ונמצא שמתחייב עליה בבל יראה ובל ימצא, צריכא. עופות למה לי, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות. ומוכרו לנכרי. מפרש בגמרא לאפוקי מדבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח. עבר זמנו אסור בהנאתו. מוקים לה בשעות דרבנן. ולא יסיק בו תנור וכירים. מפרש ליה אליבא דר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ומהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל. [המכתם]. [חידוש. ר' יהודה אומר כותח וכל מיני כותח וכו'. פרש"י דבשטתיה דב"ש קא אזיל דאסרי למכור חמץ וכו'. ודע דלאו למימרא דר' יהודה נקיט ב"ש ושביק ב"ה. אלא אתנא קמא פליג ואמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. וקיי"ל כת"ק ואליבא דב"ה דר' יהודה יחידאה היא. אבל ר"י אמר בשם רבינו תם דר' יהודה אפילו לבית הלל קאמר, ואסר כותח לפי ששם בעליו עליו ודילמא מאן דחזי ליה סבר שמכרו בפסח ע"י גוי. ולפי"ז איפשר דקי"ל כר' יהודה. דליכא מאן דפליג עליה. וי"א דאפילו להאי פי' לא קי"ל כר' יהודה, דודאי כי אמרינן לאפוקי מהאי תנא היינו לאפוקי מר' יהודה, דאילו לאפוקי מב"ש לא אצטריך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ואין זה מחוור אצלי, דכי מקשי' מעיקרא פשיטא, מהדרינן לאפוקי מהאי תנא פי' דחייש להערמה, וא"כ אפילו בלאו כותח צריכותא איכא. אלא שאיפשר לומר דכיון דקתני סתמא כל שעה וכו' ומוכרו לנכרי ולא מפליג, אלמא כותח נמי שריא וליתא דר' יהודה. והוצרכתי לזה מפני שלא הביאוה פוסקי הלכות. ע"כ].
<h2>דף כא:</h2>
ומותר בהנאתו, פשיטא. פי' כיון דאשמעינן דמאכיל לבהמה ומוכרו לנכרי פשיטא דכל הנאה דכותיה שריא. לא צריכא שחרכו קודם זמנו. פי' לאו אתוך זמנו קאי, אלא אפילו לאחר זמנו איפשר לתקנו שיוכל ליהנות ממנו אפילו לאחר זמנו, וכגון שחרכו קודם זמנו, שמותר להסיקו להנאתו לאחר זמנו, כיון שחרכו אין לו עוד תורת חמץ. ויש שאומרים מדקאמר חרכו ולא אמר שרפו, מכלל דאפילו לא שרפו לגמרי אלא שחרכו מלמעלה אע"פ שתוכו אינו חרוך לגמרי שאם יקלוף אותו ימצא בו ראוי לאכילה אפילו הכי מותר בהנאה לא באכילה, ואין בו משום איסור הנאה [ו]לא משום בל יראה ובל ימצא, דומיא דכפת שאור שיחדה לישיבה דאמרי' [מ"ה ע"ב] אם טח פניה בטיט בטלה. והר"ז כתב דהוא הדין דבאכילה נמי שרי, אלא משום דאין דרך לאכול לחם חרוך נקט לשון הנאה, דכיון דנפק מתורת לחם לא שנא באכילה ולא שנא בהנאה שרי. והראב"ד ז"ל הגיה עליו כך. זה היה סבור שהוא ראוי לאכילה, והלא אפילו ראוי לאכילת הכלב אסור בהנאה, כדאמרינן הפת שעיפשה אם נפסלה מלאכול לכלב מותרת בהנאה ואם לאו אסורה. הילכך אינו ראוי אלא לשריפה כמו פחם, ומשום הכי נקט לשון הנאה. נראה דעת הראב"ד ז"ל שהוא שרוף לגמרי. וכן הוא לשון הר"ם במז"ל [פ"ג, הי"א] ששרפו. [המכתם]. [בגמרא. פשיטא לא צריכא אלא לר' יהודה, פי' לפי שלר' יהודה אין ביעור אלא בשריפה והוה ליה ככל הנשרפין דאפרן מותר, כדאי' בפ' בתרא דתמורה. וא"כ הוה אמינא בהדי דשריף ליה נתהני מיניה קמ"ל דלא. משום שעדיין לא נעשה אפר, אי נמי מדרבנן הוא דאסור. אבל לרבנן כיון דאין מצותו בשריפה הוה להו ככל הנקברין דאמרינן דאפרן אסור, ופשיטא דאסור ליהנות מיניה בהדי דקא שריף ליה].
<h2>דף כה:</h2>
וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה. פי' אם ללמד שהיא פטורה הרי כבר נאמר ולנערה לא תעשה דבר. אלא הרי זה בא ללמד, רוצח על נערה המאורסה. ונמצא שהוא למד ממנה, דמה נערה ניתן להצילה בנפשו של אונס, דכתיב צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא אם יש לה מושיע יש לך להצילה בכל מה שתוכל להושיעה, אף רוצח כן. ועל זה הוא בא ללמד דמה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה יהרג ואל יעבור, אם יאמר לו אנס לבא עליה. ולהאי גירסא קשיא מאי דקיימא לן דאמרינן בעלמא [יבמות נ"ג, ע"א] אין אונס בערוה לפי שאין קושי אלא מדעת. משום הכי אית דגרסי תהרג ואל תעבור, וקאי אנערה, שאם אמרו לה לכי והבעלי לפלוני ואי לא קטלינן לך, כיון שלא יתפשוה בעל כרחה ולא יאנסוה ללכת שם, אלא שאמרו להרגה אם לא תלך תהרג ואל תעבור. ותו לא קשיא מאי דאמ' התם בסנהדרין [ע"ד ע"ב] אסתר קרקע עולם היתה, שהיא היתה נתפשת בעל כרחה. והר"ם ז"ל כתב בריש כתובות גבי ולידרוש להו דאנס לישראל מישרא שרי דלא אמרינן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל דלא ליפגום האשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג. והיינו דמקשי בסנהדרין והא אסתר פרהסיא הואי, ולא פריך גלוי עריות הואי. והרב בעל ההשלמה כתב דאלומי אלמיה לקושיא דאף פרהסיא הואי דיהרג ואל יעבור אף בשאר מצוות, וכל שכן בהא דהוי גלוי עריות נמי. ואית דתרצי משום דלאו גלוי עריות ממש הואי, דלא איקרי גלוי עריות אלא באשת איש או נערה המאורסה, ואסתר פנויה היתה, ודלא כמאן דאמר [מגילה י"ג ע"א] אל תיקרי לבת אלא לבית. ורב אחא גאון גריס ימות ואל יעבור, ומוקים לה במי שעלה בלבו טינא שנפל בחולי התאוה, כההוא גברא [סנהדרין ע"ה ע"א] שעלה בלבו טינא על אשה אחת, ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד (שתהיה) [שתבעל] לו, ואמרו חכמים ימות ולא (תהיה) [תבעל] לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר וכו'. ואמרו שפנויה היתה, ואעפ"כ לא רצו כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר. [המכתם]. [אינה אלא על עצמו, ונערה מאורסה מביאה אינה בין על עצמה בין עליה. רבינו יהונתן].
ורוצח גופיה מנלן סברא הוא כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אמר ליה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו'. פירוש מאי דעתך שבאת לשאול על זה, שמא משום דכתיב [ויקרא י"ח] וחי בהם, שרצון הש"י שיחיה האדם בקיום המצות לא שימות, שחביבה לפניו נפש אחת מישראל יותר מן המצוה, ורוצה שיציל אדם את נפשו בהעברת המצוה, שאם יחיה יקיים אחרי כן מצוות הרבה, כמו שאמרו [יומא פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. בעבירה זו הרי יש בה איבוד נפשו של זה. וכי תימא אם יש בה איבוד נפש שלו הרי יש בה הצלה לנפשי, וכי מניין לך שחביבה נפשך מנפשו. וזהו דדמא דידך סומק טפי, כלומר שאתה ראוי לחיות יותר ממנו ותקיים אחרי כן מצוות הרבה. דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ונפשו יותר חביבה, שראוי לחיות יותר ממך ולקיים מצוות הרבה, ונמצא שאם תהרגנו תהא נפש אבודה והעבירה עשויה. ואמרינן בירושלמי [פ"ח דתרומות] גוים שאמרו להם לישראל תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מהם. ואם ייחדוהו להם רשאין למסור אותו להם, והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי. ומכל מקום בתחילה צריכין לחזר על כל צדדין לראות אם יוכלו להצילו. וכן יראה ממעשה אחד האמור בהגדה דעולא בר קיסר קטל נפשא ערק ללוד אזלון ואקפון מדינתא, נפק להו ר' יהושע בן לוי, אמר להו אמאי אתיתון בגין פלניא, אזל מסריה ניהלייהו. הוה אליהו זכור לטוב רגיל לאגלויי ליה, תו לא איגלי ליה, צם כמה צומין ואיגלי ליה. אמר ליה אמאי, אמר ליה תנויי ומסור, אמר ליה ולאו משנה עבדית, אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו. הרי לך שהאשימו על שלא חזר על כל צד תחילה קודם שימסרנו. עוד יש שם מעשה אחר באחד שאמר לו אנס אכול נבלתא ואי לא קטילנא לך, אמר ליה אי בעית למיקטל קטול דלא אכילנא, אמר ליה יאות עבדת דלא אכלת דאי אכלת הוה קטילנא לך, או יהודי יהודי או ארמאי ארמאי. [המכתם]. [כלומר דילמא חברך הוא צדיק טפי, ואיהו חיי טפי מנך וקא עביד מצוות טפי מנך, ותבטל מצות הרבה יותר ממה שאתה עתיד לקיים. רבינו יהונתן].
הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו פי' שבא לו ריח קטורת ע"ז ולא רצה להתנאות, מותרת, כלומר אין צריך לשנות דרכו כדי שלא יהנה מריחו. אסיקנא בלישנא בתרא דהיכא דמיכוין אפילו בלא איפשר אסור, והיכא דלא מיכוין אפילו איפשר לו לילך בדרך אחרת שרי. הילכך שמעינן מינה דההיא דאמר ר' שמעון [שבת כ"ט ע"ב] גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, מצינן לאוקומי אפילו בספסלים קטנים, אף על גב דאיפשר להגביהן, כיון דלא מיכוין לעשות חריץ מותר לגרור. ועוד דספסלים גדולים אי אפשר בלא חריץ, והוי פסיק רישיה, ומודה בזה ר' שמעון דאסור. מכל מקום קשיא דהכא משמע דריחא מילתא היא, והתם במסכת ע"ז [ס"ו ע"ב] אמרינן גבי בת תיהא דישראל ביד גוי שרי, כלומר דמותר לישראל להריח יינו של גוי לכתחלה, ולא חיישינן להנאת הריח, משום דריחא לאו מילתא היא. ויש לומר דשאני יין דאין עיקר הנאתו לריח, אבל דבר שעיקר הנאתו לריח ודאי ריחא מילתא היא, והיינו דאמרינן נמי התם בע"ז [י"ב ע"ב] גבי חנויות מעוטרות בורד והדס דאסור משום דקא מתהני מריחא. ועוד אמרינן התם [י"ג ע"א] יניח נמצא נהנה, פי' נהנה מן הריח. ואף על גב דאמרינן בעלמא [כריתות ו', ע"א] קול מראה וריח אין בהן משום מעילה, ואפילו בריח קטורת דעביד לריחא, נהי דמעילה ליכא אבל איסורא מיהא איכא. [המכתם]. [כתב רבינו יהונתן (ראיתי כתוב בשם זקני ומרי רבינו מאיר הלוי ז"ל) קא מיכוין אינו מתכוין להריח ריח אלא שמתכוין לעמוד שם מפני עסק אחר. אבל אם מתכוין להריח אפילו אביי מודה דאסיר. הילכך כיון דלא איפשר ליה למיזל בארחא אחריתי אע"ג דקא מיכוין מותר. ורבא אמר אסור, דנהי דמשוי ר' יהודה מתכוין לשאינו מתכוין היינו להחמיר עליו ולחייבו בשאינו מתכוין כמתכוין, כיון דאיפשר ליה למיזל בארחא אחריתי ולא אזיל, אבל להקל עליו ולומר דכשם שהוא מותר בלא איפשר ולא קא מיכוין הכי נמי מותר כי לא איפשר וקא מיכוין לא קא משוה להו. עכ"ל. (הגהת המו"ל. מה שכתב רבינו בשם ה"ר יהונתן דבמתכוין להריח אפילו אביי מודה הוא חידוש עצום, ושלא כדעת כל הפוסקים].
<h2>דף כז.</h2>
לא קשיא הא דתניא יותץ כר' אליעזר דאמר זה וזה גורם אסור. ולהכי לא מהני ליה לצננו ולהסיקו אחר כן בעצי היתר, דמכל מקום (לי) הוי זה וזה גורם, שהתנור כיון שהיה חדש ונגמר באיסור, לעולם (לי) הוי גורם דאסור. והא דתניא יוצן כרבנן דאמרי זה וזה מותר. וכי תימא אם כן ישן אמאי יוצן, והרי הוא זה וזה גורם, ואפילו בלא צינון מותר, שגוף התנור הוא גורם דהתר. יש שתירץ דלא נאמר זה וזה גורם מותר לכתחילה אלא בדיעבד, כדמפרש בע"ז [מ"ח ע"ב] גבי נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה. והכא נמי אם נתיר לאפות בו, כלכתחילה הוא. והא ליתא כלל, דאם כן אפילו בחדש לא ליהני צינון והדר מסיק ליה, דניהוי כלכתחלה. אלא ודאי לא איקרי לכתחלה אלא אם כן נתיר להסיק לכתחלה בעצי איסור אפילו החדש כדי שנצנן אותו אחר כן ואחר נסיקהו בעצי היתר. הילכך הדר' קושיין לדוכתיה ישן אמאי יוצן. ותירץ הר"ז ז"ל דחדש נמי בדיעבד הוא, מיהו להפסד מועט דצינון דישן לא חששו, אבל להפסד מרובה דתנור חדש לנתצו חששו ואמרו יוצן ולא יותץ. אבל הרב בעל ההשלמה ז"ל תירץ דכי אמרינן זה וזה גורם מותר בלכתחלה, הני מילי להביא ההיתר על האיסור, כגון דתנור חדש, אבל להביא איסור על ההיתר ודאי אסור, אבל מכל מקום ישן יוצן, דאף על גב דהכא נמי דיעבד הוא כיון דהוסק אותו תנור ונתערב האיסור עם ההיתר, אפילו הכי כיון דיכול לסלק את האיסור מסלקו. ולפיכך מצננו ונסתלק האיסור לגמרי. ואף על גב דבתנור חדש יכול לסלק את האיסור לגמרי והוא התנור עצמו. שאני התם שהגורם האחרון הוא ההיתר שיאפה בו הפת, אבל הכא בתנור ישן הגורם האחרון שנאפה בו (את) הפת הוא האיסור ויכול לסלקו. והראב"ד ז"ל נמי תירץ דבישן ודאי דין הוא דיוצן, שעיקר האפיה הוא בזה ההיסק של איסור, וכאילו אין שם גורם של היתר הוא. ולענין אפה בה את הפת פסקינן כר' דהפת אסורה וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל דלא מהני בה הולכת הנאת עצים לים המלח, ואפילו לר' אליעזר דאמר [ע"ז מ"ט ע"א] יש פדיון לע"ז, דוקא ע"ז שתופסת את דמיה, אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופסין את דמיהן אין להם פדיון. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. אבל רבינו שלמה יצחקי ז"ל כתב דהוא הדין לערלה וכלאי הכרם דיש להם פדיון. [המכתם]. [כתב הרב אלפסי. והכי אסיקנא בפ' הצלמים בענין זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים. פי' והיינו אליבא דרבנן דסברי זה וזה גורם אסור, אבל כיון שהנמי' בימות הגשמים מותר, דיותר ממה שמשביח בנמיה פוגם בצל. ור' יוסי סבר דאפי' בימות החמה מותר לזרוע תחתיה, אעפ"י שאינו פוגם בצל, דכיון שהזרעים והעפר הם מן ההיתר, אעפ"י שהנמיה היא מן האיסור, הירקות מותרים, משום דזה וזה גורם הוא, ומותר. רבינו יהונתן].
הילכך קערות וכוסות וצלוחיות שבשלן היוצר בעצי ערלה אסירי. פי' דהוו כאפה בו את הפת, דשבח עצים דאיסור יש בהני, וליכא עוד גורם דהיתר לצרף עמהם. וקדרה נמי אסורה. פי' אף על פי שצריכה לגורם דהיתר, שהוא העצים שמבשלין התבשיל שבה, מכל מקום הא מקבלא בשולא מקמי דניתי עצים דהיתרא, וכיון שמשתמשין בה בלא גורם דהיתר אסירא. והרב רבינו משה ז"ל [הלכ' מאכלות אסורות פט"ז, הכ"ג] הביא דין זה דקדרה ועוד דין אחר [שם הכ"ד] דאפילו קדרה של היתר אם בשלו בה תבשיל בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור, דהא מתבשלת קצת בעצי האיסור לבדן קודם שיבואו עצי ההיתר, כלומר שאין דרך לתת שם כל העצים יחד אלא מעט מעט. מיהו אם נשתמש באותה הקדרה או באותה הקערה, ודאי התבשיל ההוא מותר. והוא הדין בתנור חדש הזה נמי, אם הצניעו לתוכו פירות או תבשיל, ודאי מותר. [המכתם]. [משום בשול, דעל כרחך לגבי בשול זה וזה גורם הוא. וכי תימא לכתחילה נמי, התם לאו מחמת שבח בישול קא מיתסר דההיא שעתא דמקבלא תבשילא ליכא שבח קדרה בתבשיל כלל אלא מחמת תשמישא דמשתמש בה הוא דאסור, דכיון דמקבלא בישולא מקמי שיתן עצים דהיתרא אשתכח דקא מתהני בה לחודה שלא ע"י היתר ואיסור. אבל תבשילא לא מיתסר כלל וה"ה קערות וכוסות וצלוחיות לכתחילה הוא דאסירי. אבל למיסר ההוא מאכל דרמו בגוייהו לא מיתסר. כן כתב זקני ומרי הרב רבינו מאיר הלוי נר"ו].
תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכו'. פי' להכי נקט קליפין לערלה וקשין לכלאי הכרם, משום דבערלה קליפי הפרי אסורין משום את הטפל לפריו, אבל הקשין [מותרין. ובכלאים אפילו הקשין] אסורין, דכתיב [דברים כ"ב] פן תקדש פן תוקד אש ודרך התנורין שלהן שההסק הראשון הוא גמר מלאכה שלהם ועושה אותם כלי, ולפיכך חדש יותץ, שכל גמרו באיסור, ולא סגי ליה בצינון ולהסיקו אחר כן בעצי היתר, דמכל מקום ליהוי זה וזה גורם וקסבר דאסור כדלקמן. אפה בו את הפת פי' באותו הסק של איסור. ר' אומר הפת אסורה. דקסבר יש שבח עצים בפת. בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת. פי' דכיון דנעשו גחלים אזלא לה איסורא ומיקלא קליא לגמרי. ואיכא מאן דאמר בגמרא [כ"ז ע"א] אפילו בגחלים לוחשות, ולדידיה כי אמרינן הפת אסורה בשאבוקה כנגדו, דעד לא כלי איסורא עיילא בפת. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דהלכתא כמאן דאמר דלוחשות אסורות, דהויא לה איסורא דאורייתא, ולחומרא. ועוד כתב דהא דאמרינן בשלה על גבי גחלים דהפת מותרת, דוקא בערלה וכלאי הכרם, שאפרן מותר [תמורה ל"ד ע"א], ועל גבי גחלים הוו להו כאפר. אבל בעצי אשרה שאפרן אסור הפת אסורה. [המכתם]. [פן תקדש המלאה הזרע, לרבות מה שמתמלא בו הזרע. רבינו יהונתן.] [רבינו יהונתן. אפה בו את הפת כלו' בישן... בפת... כלה האיסור נעשה כאילו היו העצים של איסור עצמם בגוף הפת, ולפיכך הוא אסור. וחכמים אומרים הפת מותרת, דקא סברי דאין שבח עצים בפת. וההיא דבעא דאיכ' בפת לאו... הוא, וזה גורם הוי ומותר. בשלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותרת, דכבר כליא ליה איסורא ונפיק לה מדין עצים. וכי תימא אי הכי ישן אמאי יוצן, זה וזה גורם הוא תנור של היתר ועצים של איסור, וכי תימא משום דיש שבח עצים בפת, אכתי אמאי יוצן, הא קיי"ל דכל היכא שאין אבוקה כנגדו ליכא שבח עצים ומותר. אלא מסתברא דכי אמרינן זה וזה גורם מותר לכתחלה בתנור חדש, דאי אמרת אסור לכתחלה לית ליה תקנתא אלא בנתיצה ואיכא הפסד תנור. אבל ישן דאית ליה תקנתא בצינון לא שרו ליה לכתחלה].
